פסק-דין בתיק ת"א 29336-03-10

1.         זהו פסק דין בתביעה ותביעה שכנגד, במסגרתם עותר כל אחד מהצדדים, שהינם דיירים בבית משותף, למתן צווי מניעה וצווי הריסה, נגד הצד האחר. הוחלט לדחות את התביעה בת.א. 29336-03-10 ולקבל חלקית את התביעה בת.א. 31413-11-10. להלן הנימוקים.

2.         הבית המשותף בו מדובר, הממוקם ברחוב גורדון 13 באר שבע (גוש 38023 חלקה 46 תת חלקה 1), הינו בניין בן שתי קומות, כאשר בכל קומה שתי דירות (להלן: "הבית המשותף"), אשר נרשם ביום 23.12.1991, בפנקס הדפים המשותפים בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע.

התובעות ושבעת אחיהן ואחיותיהן, הינם היורשים של עזבון אמן, אשר כלל את זכויות החכירה בשתי הדירות בקומה העליונה של הבית המשותף.

            הנתבעים נרשמו בפנקס הבתים המשותפים ביום 29.11.2009, כבעלי זכות החכירה, בשכירות מהוונת של אחת הדירות בקומה התחתונה של הבית המשותף (בחלק הצפוני של המבנה). זכויות החכירה בדירה הנותרת (בצד הדרומי בקומה התחתונה של המבנה),  שייכות לצד ג' - משפחת דבוש.

            שטח דירתם של הנתבעים כיום כ - 31 מ"ר, והם מבקשים להגדיל את שטח דירתם לכ - 116 מ"ר.

3.         התובעות עתרו בתביעתן (ת.א 29336-03-10), ליתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים או מי מטעמם, המשך בנייה, וכל בנייה נוספת ברכוש המשותף, וכן צו שיחייב את הנתבעים להרוס כל שנבנה במסגרת העבודות להרחבת דירתם, עובר להגשת הבקשה, ולהשיב את המצב לקדמותו לפני תחילת הבניה. כמו כן, ביקשו להתיר להן פיצול סעדים, על מנת שתוכלנה לתבוע בעתיד פיצוי עבור הנזקים שנגרמו להן. זאת, באשר לטענתן, החלו הנתבעים לבצע עבודות בנייה להרחבת דירתם, שלא כחוק.

            יצויין, כי כתב התביעה הוגש לאחר שהתקבלה בקשת התובעות, ליתן צו מניעה זמני נגד הנתבעים כאמור להלן.

            התובעות טענו, בין היתר, כי לפני כשישים שנה הגיעו דיירי הבית המשותף דאז, להסכמה לפיה תחולק החצר המשותפת בין בעלי הדירות, באופן שהחלקים הצפוני והמערבי של החצר, יוקצו למשפחת התובעות, משפחת ניסן, שהינה בעלת הזכויות בשתי דירות מתוך ארבע הדירות בבניין, החלק הדרומי של החצר יוקצה, למשפחת דבוש, ואילו החלק המזרחי של החצר, יוקצה למשפחת טחן, שהתגוררה בדירה, אותה רכשו הנתבעים בשנת 2009.

            לטענת התובעות, בחלקה הצפוני מערבי של החצר הוקם מחסן השייך למשפחתן ואילו בחלקה המזרחי של החצר, נבנה מחסן השייך למשפחת דבוש. נטען, כי דרך הכניסה לדירת משפחת ניסן, עוברת בחלקה הצפוני של החצר, ואילו משפחת ניסן העניקה למשפחת טחן, זכות מעבר לצורך כניסה לדירתה בחלק הצפוני של החצר.

            התובעות טענו, כי דיירי הבית פעלו בהתאם להסכמה האמורה, במהלך כששים שנה.

            לטענת התובעות, בשלהי שנת 2009, הגישו הנתבעים לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, בקשה להיתר בנייה להרחבת דירתם. התובעות טענו, כי "הבקשה להיתר והתכנית לא הומצאו לתובעות ואף על פי כן, כשהבקשה נעדרת חתימת התובעות, ניתן לנתבעים היתר בנייה בלא שמתקיים דיון בוועדה המקומית בנוכחות התובעות ושכן נוסף (משפחת דבוש)". בהמשך, נוכח פניית התובעות, הוחלט לקיים דיון בהשתתפות המתנגדים. ביום 18.11.2009, התקיים דיון בוועדה המקומית במהלכו נמסר העתק התכנית למתנגדים, אשר ביקשו להגיש תגובה מסודרת בהמשך. לטענת התובעות, הן התבקשו להמתין להחלטת הועדה, לבקשתן להגיש באופן מסודר ומפורט, את נימוקי התנגדותן.

נספח א' לכתב התביעה, הינו מכתב הוועדה המקומית מיום 14.12.2009, המופנה אל התובעות, ממנו עולה כי לאחר שקיימה "דיון חוזר לאחר ביטול הסכמת שכן", החליטה הועדה, כי "הבקשה תובא לדיון נוסף לאחר סיור מהנדס העיר והיועץ המשפטי במקום".

מכתב הוועדה מיום 25.1.2010 מלמד, כי ביום 23.12.2009, אישרה וועדת המשנה, את בקשת הנתבעים, ליתן היתר להרחבת הדירה, בתנאי שתוגש תכנית מתוקנות ע"פ דרישות משרד מהנדס העיר. מהמכתב האמור עולה, כי ההחלטה ניתנה  במסגרת "דיון חוזר לאחר שמיעת השכנים בוועדה מיום 18.11.09 ולאחר סיור מהנדס העיר והיועץ המשפטי במקום". התובענות טענו, כי מכתב זה התקבל אצלן בחודש פברואר 2010.

התובעות טענו, כי: "ביום 15.3.10 חסמו הנתבעים במפתיע ובמהירות את הכניסה לבית משפחת ניסן, עקרו את שביל הגישה, השתלטו על מקרקעיהן ועל הרכוש המשותף והחלו בבהילות בעבודות בניה מאסיביות במקרקעין". זאת, לטענת התובעות, בניגוד להוראות החוק, מבלי שהומצאו לתובעות תכניות מתוקנות, והחלטות הוועדה, וכאשר נמנע מהן להגיש התנגדות. עוד טענו, כי הבנייה בוצעה על שטחה הפרטי של משפחתן ועל הרכוש המשותף, ללא שהתקבלה הסכמה כדין.

ביום 17.3.10, הגישה התובעת מס' 1, בקשה למתן צו מניעה זמני להפסקת הבנייה במעמד צד אחד. באותו יום ניתן צו ארעי במעמד צד אחד.

ביום 23.3.10, הוחלט לאחר דיון במעמד הצדדים, ליתן צו זמני כמבוקש. התובעת מס' 2, אחותה של התובעת מס' 1 שהינה עורכת דין, ייצגה את התובעת מס' 1, במהלך הדיון בבקשה, והצטרפה לבקשה כמבקשת.

סמוך להגשת הבקשה  למתן צו מניעה זמני, הגישה התובעת מס' 2, בשם "משפחת ניסן", ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה ליתן לנתבעים היתר בנייה, כאשר הסעד העיקרי שהתבקש בערר, היה החזרת הדיון לוועדה המקומית, וחיובה לשמוע את נימוקי המתנגדים. הערר נדחה, בהחלטת ועדת הערר המחוזית, במסגרתה נדחו טענות עובדתיות ומשפטיות שהעלתה התובעת מס' 2, בערר שהגישה. בין היתר, נדחתה הטענה, כי לא ניתנה לעוררת הזדמנות לפרט טענותיה, במסגרת הדיון בפני הוועדה המקומית. נקבע, על יסוד הודאת העוררת, כי עוד בחודש נובמבר 2009, היתה בידיה הבקשה להיתר, ואף היתה מיוצגת במהלך הדיון, וחרף זאת, לא הגישה "... כל התנגדות עניינית לא לועדה המקומית ואף לא לועדת הערר". עוד נקבע, כי ההיתר ניתן כדין וכי לא נפגעו זכויות העוררת. בהתייחס לשינויים בתכנית, שבוצעו, עפ"י דרישות הוועדה כתנאי להיתר, נקבע : "... העובדה שלאחר החלטת הועדה המקומית נעשו שינויים מינוריים להוצאת ההיתר הינה דבר סביר ומקובל, כך שבמקרים רבים החלטת הועדה המקומית ליתן היתר מותנית בתיקון הבקשה להיתר ובעמידה בתנאים. כאשר כל עוד אין מדובר בתיקונים מהותיים,

אין למתנגדים זכות להתנגד פעם נוספת". ועדת הערר קבעה, כי השינויים שבוצעו בתכנית, היו אכן "... שינויים מינוריים".

וועדת הערר גם סברה, כי הערר הוגש בחוסר תום לב, באשר בעבר כבר נדונו טענות העוררת, הן על ידי הועדה המקומית, והן על ידי ועדת הערר, בגין בקשה דומה להיתר שהוגשה בעבר, ועובדות אלה לא  גולו עובר להגשת הערר. נקבע לענין זה בהחלטת הועדה: "מעבר לאמור לעיל, הרי מצאנו פגם חמור בתום הלב של העוררת, אשר אף הוא מצדיק מחיקת הערר. העוררת הגישה ערר לועדת הערר, ללא שציינה כי בעבר נדונה בקשה להיתר דומה (ולמעשה כמעט זהה), כאשר ההתנגדות של העוררת נדחתה הן על ידי המשיבה והן על ידי ועדת הערר וזאת בהחלטה מפורטת ומנומקת.